במאמר קודם סקרנו את 3 האפשרויות העומדות בפני מי שרוצה להקים עסק למטרת רווח. במאמר זה נתרכז באישיות המשפטית, הנקראת חברה בע"מ.
חברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעליה. מה זה אומר? בפשטות, שקיים "מסך דימיוני" בין החברה לבין בעלי מניותיה, שהחברה אחראית כספית למעשיה ולמחדליה ושבאופן עקרוני, אי אפשר לחייב את בעלי המניות (שהם בעלי החברה) לשלם באופן אישי מכיסם על פעולות או מחדלים שעשתה החברה, אלא עד לגובה הערך הנקוב ששלמו עבור רכישת המניות שבבעלותם. לדוגמא: אם לבעל מניות יש 10 מניות ששווין הכולל הוא 10 ₪ והוא שילם עבורן לחברה, הרי שבמקרה שהחברה חויבה לשלם לצד ג' כספים, ניתן לחייב את בעל המניות לשלם 10 ₪ בלבד בגין אותו חוב וגם זאת, במועד פרוק החברה בלבד.
הפיקציה המשפטית, הקרויה "אישיות משפטית נפרדת" קיבלה את הבסיס המשפטי שלה, באנגליה בשנת 1897 בפסק דין סלומון נגד סלומון. Salomon v A Salomon & Co Ltd [1896] UKHL 1, [1897] . בפסק דין סלומון, קבע בית הלורדים, פה אחד, כי מאחר שהחברה הוקמה כדין, לפיכך היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה, והיא האחראית לחובותיה ולזכויותיה. עוד קבע, כי אין רלוונטיות לסיבות שהביאו להקמת החברה על ידי בעלי מניותיה, לענין החובות והזכויות. כך נולדה הפיקציה המשפטית של "מסך ההתאגדות" והעיקרון של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, האחראית בעצמה לזכויותיה וחובותיה.
פסק הדין הזה, שניתן לפני למעלה מ-120 שנים, משפיע על דיני החברות בעולם כולו ולא רק באנגליה, עד עצם היום הזה.
בישראל, העקרון של האישיות המשפטית הנפרד של החברה, נקבע בסעיף 4 לחוק החברות תשנ"ט 1999 (להלן: "חוק החברות") כדלקמן:
"חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד".
בסעיף 6 לחוק החברות, קבע המחוקק, מתי ניתן יהיה להרים את המסך בין החברה לבין בעלי מניותיה, כדי לחייב את בעלי המניות בחובות החברה, כדלקמן
(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)."
רק במקרים חריגים וכאשר נדרש למנוע שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, למשל כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות.
בע"א (עליון) 4347/04 קיבוץ משמר העמק ואח', נגד עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, (21/01/2009) (פורסם בדינים) קבעה כב' הש' פרוקצ'ה, כדלקמן:
"לענין הרמת מסך, מבהיר הסעיף המתקן (הכוונה לסעיף 6 לחוק החברות לאחר שתוקן בשנת 2005.א.ב.), ראשית, כי המקרים בהם ניתן לייחס את חובות החברה לבעלי המניות יהיו כאשר בנסיבות הענין "צודק ונכון" לעשות כן, אך לא כעילה העומדת לעצמה, אלא רק בהתקיים אחד המצבים המפורטים באותה הוראה, קרי – כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה; או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. על-פי הוראת החוק, גם בהתקיים אחד המצבים האמורים, הרמת המסך כפופה בכל מקרה לכך שהדבר יהיה "צודק ונכון" בנסיבות הענין; שנית, אמצעי הרמת המסך מוגבל למקרים חריגים בלבד, שבהם נעשה שימוש פסול באישיות משפטית נפרדת;
שלישית, לתנאים שנכללו בהסדר המקורי לצורך הרמת המסך נוספו תנאים מפורשים נוספים:
(א) מודעות בעל המניה לשימוש הבלתי נאות של החברה בעקרון באישיות המשפטית הנפרדת באחד המצבים המצדיקים הרמת מסך, כאשר מודעות לענין זה כוללת עצימת עיניים, קרי: גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות שגרמו לשימוש פסול כאמור, אך תוך הימנעות מלבררן, ייחשבו מודעות, למעט רשלנות בלבד.
(ב) התחשבות בשיעור אחזקותיו של בעל המניות בחברה. כך, למשל, מקום ששיעור החזקותיו של בעל מניות בחברה הוא כזה שאינו מקנה לו מעורבות או פיקוח כלשהו על פעולות החברה, עשוי להתקיים מצב בו לא יהיה זה צודק ונכון להרים את מסך ההתאגדות כלפיו. בכך מצביע החוק על אבחנה בין משקיעים אקטיביים למשקיעים פאסיביים. בעיקרו, הוא אינו מיועד לחול על בעלי מניות קטנים, שחלקם בניהול החברה וברווחיה זניחים (חביב-סגל, שם, עמ' 324).
(ג) יש חשיבות לצורך העניין למידת קיום חובותיו של בעל המניות כלפי החברה על-פי סעיפים 192 ו-193 לחוק; הוראות אלה קובעות את חובות בעל המניות ובעל השליטה ובעל כוח הכרעה בחברה לפעול בתום לב ובדרך מקובלת כלפי החברה ובעלי המניות האחרים בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו בחברה.
(ד) היקף יכולתה של החברה לפרוע את חובותיה".
דוגמא לכך שבית המשפט העליון נמנע מהרמת מסך כאשר לא מוכחת עילה המצדיקה הרמת מסך, ניתן לראות בע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עירית תל אביב ואח' (2011) (פורסם בדינים) שם קבע בית המשפט העליון, כי לא ברור מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, האם הוכחה עילה המצדיקה הרמת מסך, כאשר בית המשפט המחוזי קבע, כי המערער הקים את שלוש החברות כדי שבמקרה של כשלון עסקי – נושיו לא יפנו אליו ישירות.
בית המשפט העליון, העיר, כי "אמירה זו כשלעצמה משקפת את עיקרון אישיות המשפטית הנפרדת, העומד בבסיס הקמת החברה; הגבלת האחריות היא אחד הטעמים הלגיטימיים לניהול העסק כחברה, מלכתחילה" בית המשפט העליון, חזר על ההלכה, כי "על מנת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה – אין די בקביעה כי בעל המניות היה מעוניין ליהנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת, אלא יש צורך להראות כי נעשה בה שימוש לרעה. אכן, ההליך של הרמת המסך נועד, במובן מסויים, לחזק את הכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, שכן מטרתו היא למנוע פגיעה בה בדרך של ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות. אך גם בהתחשב בכך – הרמת המסך צריך שתישמר למקרים המתאימים".
עוד ציין בית המשפט, כי ישנם מקרים בהם יקל על בית המשפט להרים מסך, כך למשל, "הפסיקה נוטה לנכונות רבה יותר להרים מסך במקרים של חברה משפחתית (ראו למשל ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ "ד מו(5) 353 (1992)), ואופייה המשפחתי של החברה עשוי להוסיף משקולת על הכף הנוטה לעבר הרמת מסך ההתאגדות, אך אין בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק את הרמת המסך. באופן דומה, משיכת משכורות מדי פעם בפעם אינה עולה כדי הברחת נכסים או כדי ריקון החברה מנכסיה; וחובות הארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים מעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית. גם ניסיונו של המערער "לצאת מהבוץ" על-ידי הקמת חברה חדשה – טענה אותה הזכיר בית המשפט, אך לא קבע ממצא עובדתי לגביה – אינו מוביל בהכרח למסקנה כי יש לחייבו בחובות החברה.
ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי או, למשל, כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להתחמק מתשלום חובות (ראו לדוגמה ע"א (מחוזי חי') 2555/04 א.שרי פרויקטים שריג בע"מ נ' חנוכה מאיר, (2005); (דינים).
סוף דבר, הקמת חברה כבסיס לנהול עסק על מנת שבמקרה של כישלון עסקי לא ירדו הנושים לנכסיו של בעל המניות, היא עילה לגיטימית הקבועה בבסיס הרעיון של האישיות המשפטית הנפרדת, להקמת חברה, ואין בה כשלעצמה כדי להוות בסיס להרמת מסך ההתאגדות, ולהטלת האחריות לחובותיה על בעליה. בענין זה אין גם די בעובדה שבעל המניות ניהל את החברה או עשה בה כרצונו או בכך שמדובר בחברות משפחתיות או בכך שבעל המניות הקים מספר חברות. אלא על מבקש הרמת המסך להוכיח, כי בעלי המניות התנהלו באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, תוך שבעלי המניות מודעים לאפשרויות אלו.
מאמר זה הינו לידיעה כללית בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ משפטי כללי או ספציפי. כל המתבסס על האמור לעיל מבלי לקבל יעוץ משפטי ספציפי, המבוסס על כל העובדות נשוא עניינו, עושה זאת על אחריותו בלבד.