טלפון:
03-6919101
משרד עורכי דין ונוטריון

בית המשפט המחוזי בחיפה

ה”פ 50898-01-11 פלונית נ’ פלוני

 

בפני

כב’ השופטת  ברכה  בר-זיו

 המבקשת:

 פלונית

 נגד

 המשיבים:

 פלוני

 חקיקה שאוזכרה:

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984: סע’  68, 68(א), 68(ב), 68(ב)(4), 70(א), 70(ד)

חוק-יסוד: השפיטה: סע’  3

חוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ”ה-1995

חוק הירושה, תשכ”ה-1965

חוק השמות, תשט”ז-1956

חוק קביעת גיל, תשכ”ד-1963

חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965

חוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

 

החלטה

 

  1. בפניי בקשה להורות על פרסום ההליכים בתיק זה.

 

  1. המבקשת הגישה נגד המשיבים תביעה לפסק דין הצהרתי שיורה על אכיפת הסכם מכר מקרקעין שנכרת בין המבקשת ובין המנוח (להלן: “המנוח”) , בשמו ובשם אחיו, המשיב מס’ 1.

 

  1. המשיבה מס’ 2 היא אלמנתו של המנוח והמשיבים 3-5 הם ילדיו הקטינים.

 

  1. בתאריך 11.9.13 ניתן על ידי פסק דין שהורה על אכיפת ההסכם. הליכי האכיפה טרם הסתיימו.

 

  1. ההליכים בתיק התנהלו בדלתיים סגורות.

 

  1. לאחר מתן פסק הדין הגישה המבקשת בקשה זו להורות על פרסום כל ההליכים בתיק, לרבות פרוטוקול הדיון ופסק הדין, כשהם נושאים את שמות כל הצדדים, ולחילופין את שמות הבגירים (המשיבים 1 ו- 2) ,כאשר שמות הקטינים (משיבים 3-5) יוחלפו במילים “פלוני”.

 

  1. בבקשה נטען כי הדיון התנהל בדלתיים סגורות, מבלי שמי מהצדדים ביקש זאת וללא החלטה אופרטיבית לדון בתיק בדלתיים סגורות, כנדרש על פי סעיף 68(ב) רישא לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) , התשמ”ד- 1984 (להלן “חוק בתי המשפט”), ובהמשך גם פסק הדין לא פורסם, גם זאת מבלי שניתנה החלטה בענין.

 

  1. המבקשת טענה בבקשתה כי עקרון פומביות הדיון, הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד : השפיטה, מהווה את אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט ושמירה על עקרון זה מהווה את אחת הערובות העיקריות לתקינות ההליך השיפוטי. כמו כן נקבע במפורש בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט הכלל לפיו “בית המשפט ידון בפומבי”, כאשר בסעיפים הקטנים הבאים מפורטים החריגים. המבקשת פרטה בהרחבה את הרציונל העומד מאחורי עקרון פומביות הדיון ועוד הוסיפה כי אין זהות בין קיום ההליך בדלתיים סגורות לבין איסור הפרסום.

 

  1. המבקשת טענה כי עניינו של הליך זה הוא סכסוך מסחרי בלבד, הנוגע להסכם מכר שנכרת בין בעלי הקרקע (המנוח והמשיב 1 ) ובין הרוכשת (המבקשת), ואין חולק כי הקטינים (המשיבים 3-5) נקלעו לסכסוך רק בשל היותם יורשיו על פי דין של המנוח, יחד עם אמם (המשיבה 2).

 

  1. המבקשת טענה כי בנסיבות אלה לא היה מקום לניהול הדיון בדלתיים סגורות ולא היה מקום לאסור את פרסום ההליך כולו, לרבות הפרוטוקול ופסק הדין.

 

  1. המשיבים טענו בתגובתם כי יש לדחות את הבקשה. המשיבים טענו כי סעיף 68(ב)(4) מורה כי בית המשפט רשאי לדון בעניין מסויים בדלתיים סגורות “לשם הגנה על עניינו של קטין” וסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט אוסר על פרסום הליך שנוהל בדלתיים סגורות , אלא אם כן בית המשפט קובע אחרת .

 

  1. המשיבים טענו כי בהליך זה נתבעו קטינים ונדון עניין הקשור בירושתם, דבר ההופך את נושא התיק לעניין פרטי ואינטימי דיו אשר כולל, בין היתר, ענייני ירושה ומשפחה ואין ספק כי מסיבות אלה הורה בית המשפט מיוזמתו כי הדיון יתנהל בדלתיים סגורות.לפיכך, נוהל התיק בדלתיים סגורות.

 

  1. המשיבים טענו כי לאורך כל ההליך המבקשת לא ערערה על ההחלטה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות ולא ביקשה להפוך את ההליך לפומבי ויש להניח כי סברה כי אכן זו הדרך הנאותה לשם הגנת הקטינים , וכי המבקשת לא הראתה שום שינוי בנסיבות אשר יצדיק את שינוי ההחלטה.

 

  1. המשיבים טענו כי במסגרת כתבי הטענות הועלו טענות שקריות כנגד הורי הקטינים וגם בפסק הדין נקבע כי המנוח נהג בחוסר תום לב – טענה קשה וחסרת בסיס עובדתי , כפי שנטען בכתב ערעור שהוגש על ידי המשיבים לבית המשפט העליון ולפיכך , לא בכדי הורה בית המשפט על קיום ההליך בדלתיים סגורות, על מנת למנוע פגיעה ועוגמת נפש מהקטינים.

 

  1. המשיבים טענו כי בניגוד לטענת המבקשת, עניינו של ההליך אינו סכסוך מסחרי אלא סכסוך הנוגע לנכס שירשו המשיבים הקטינים ובטענות שהועלו לראשונה לאחר פטירת אביהם, כאשר קולם של הקטינים כלל לא נשמע וכאשר הפרוטוקולים ופסק הדין יוכלו בקלות לחשוף את שמות המשיבים הקטינים גם אם שמם לא יצויין באופן מפורש וכי אין ספק כי פרסום ההליך המשפטי לרבות פרסום פסק הדין עלול בסבירות גבוהה לגרום נזק או פגיעה בהם.

 

  1. המשיבים טענו גם כי המבקשת לא הראתה איזו תועלת תצמח לה מפרסום ההליכים ולא הצביעה על אינטרס אישי או ציבורי כלשהו שיצמח כתוצאה מפרסום ההליך וכן לא הצביעה על נזק כלשהו שיגרם לה כתוצאה מהותרת החלטת בית המשפט על כנה. לטענתם, ברי כי בבחינת מאזן הנוחות – האינטרס של הקטינים גובר , כאשר מנגד לא ברור כלל איזו תועלת תצמח למבקשת מפרסום ההליך. לטענתם, מטרת הבקשה היא להכביד על המשיבים ולהפעיל עליהם לחץ , נוכח הגשת הערעור על ידם לבית המשפט העליון.

 

  1. לחלופין, המשיבים ביקשו כי אם יקבע כי יש מקום להתיר את פרסום ההליך, למרות שנוהל בדלתיים סגורות, יש להתיר פרסום של פסק הדין בלבד כאשר כל פרט העלול לחשוף את המשיבים 3-5 לא יפורסם ובכלל זה שמות המשיבים 1-2, כל פרט בנוגע לנכס נשוא ההליך, כתובת הנכס, שמות העדים מצד המשיבים וכל פרט מזהה הנוגע לאביהם המנוח של המשיבים 3-5.

 

  1. המבקשת הגישה תשובה לתגובה , ובה הפנתה לפסק הדין של בית המשפט העליון בבר”ע 959/14, שהוגשה על החלטה לעכב את המשך ההליך בתיק זה, ובה פורטו כל הפרטים למעט שמות הצדדים. כן טענה כי אין לה התנגדות כי גם ההליכים נשוא תיק זה יפורסמו כאשר שמות כל הצדדים חסויים (ההדגשה במקור).

 

  1. המבקשת טענה כי לאורך שלבי ניהול ההליך היא לא נתנה דעתה לעובדה שההליך מתנהל בדלתיים סגורות, ועובדה שבמהלך הדיונים היו נוכחים באולם בית המשפט צדדי ג’ , שנוכחותם היתה אסורה ככל שהיה מדובר בהליך בדלתיים סגורות.

 

  1. המבקשת חזרה בתשובתה על הטענה לפיה אין זהות בין ניהול הליך בדלתיים סגורות לבין איסור פרסום ההליך, וכי כדי לאסור פרסום נדרשת החלטה מפורשת (שלא ניתנה).

 

  1. המבקשת טענה כי גם אם המשיבים סבורים כי טענות וקביעות מסויימות אינן נכונות – אין הדבר מצדיק איסור פרסום.

 

דיון

 

  1. אקדים ואומר כי אכן לא ניתנה כל החלטה בדבר ניהול ההליך בדלתיים סגורות ולא ניתן כל איסור פרסום פסק הדין. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי מאז הישיבה הראשונה , התנהל ההליך “בדלתיים סגורות” ועד בקשה זו לא הוגשה כל בקשה בענין זה, על ידי מי מהצדדים.

 

נוכח עובדה זו , לכאורה מתייתרת ההחלטה בתיק זה , ואין לי אלא להפנות להחלטת כבוד השופט ח. מלצר ברע”פ 701/13 פלוני נ. מדינת ישראל (החלטה מיום 21.7.13) , שם הגישה המדינה בקשה לאיסור פרסום החלטה שניתנה בהליך הנ”ל. בהחלטתו קבע כבוד השופט ח. מלצר כי:

 

“בתאריך 20.2.2013 דחיתי את בקשת המבקש ליתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב ב-עפ”ת 64040-12-12.

פרוטוקולי הדיונים בערכאות הקודמות הוכתרו, ככל הנראה בשוגג, תחת “דלתיים סגורות”, ומשכך הוכתרה גם החלטתי מתאריך 20.2.2013 ב”איסור פרסום”.

נוכח האמור בבקשה שלפני ולאור הסכמת באת-כח המבקש – החלטתי מתאריך 20.2.2013 מותרת בזאת בפרסום.

המזכירות מתבקשת להסיר את איסור הפרסום בתיק זה ולפרסם את החלטתי מתאריך 20.2.2013 כמקובל”.

 

יחד עם זאת, נוכח תגובת המשיבים , אדון בבקשה לגופה, כאשר אני לוקחת בחשבון את העובדה שהמבקשת מסכימה לפרסום ההליכים ללא שמות הצדדים, וכאשר , ממילא בבר”ע 959/14 פורטו פרטי הנכס ומיקומו , ורק שמות הצדדים נותרו חסויים.

 

  1. סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, קובע כי :

 

בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק, או אם בית המשפט

 הורה אחרת לפי חוק”.

 

סעיף 68 לחוק בתי המשפט קובע כי:

 

“(א)  בית משפט ידון בפומבי.

                          (ב)  בית משפט רשאי לדון בענין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה:

               ………

               (4)   לשם הגנה על עניינו של קטין……..

        (ה)   על אף הוראות סעיף 68(א) –

(1)   עניני משפחה, כמשמעותם בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ”ה-1995, למעט תובענות לפי חוק הירושה, התשכ”ה-1965, שעילתן אינה סכסוך בתוך המשפחה ותובענות לפי חוק השמות, התשט”ו-1956, ולפי חוק קביעת גיל, התשכ”ד-1963 – יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בענין, כולו או מקצתו, בפומבי;

 

  1. ברע”א 3788/06 ‏ ‏ שלמה יפת נ’ ידיעות אחרונות בע”מ (פסק דין מיום 19.1.12) נדונה בקשת המערער לאסור פרסום פרטים מזהים בתביעה כספית שהוגשה על ידם. בפסק דינו של כבוד השופט ח. מלצר הוא קבע כי:

 

“נקודת המוצא לדיון היא חוקתית והיא מצויה בהוראת סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. סעיף זה מעגן את עקרון פומביות הדיון ומורה אותנו כדלקמן: “בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק, או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק”.

כלל פומביות הדיון מוצא הד ברמה התת-חוקתית בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הקובע בסעיף קטן (א) שבו את הכלל כי: “בית משפט ידון בפומבי” ומציג בסעיפים הקטנים הבאים חריגים לכלל.

עקרון פומביות הדיון זכה, איפוא, בשיטת משפטנו למעמד חוקתי-על-חוקי, ונקבע לא אחת כי הוא מהווה מרכיב-יסוד במשטר הדמוקרטי שלנו, התורם לתקינותו של ההליך המשפטי, לביצור אמון הציבור בבתי המשפט ולמימוש חופש הביטוי (ראו: ע”א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ מרום, פ”ד מט(1) 318, 340 (1995); עניין אבי יצחק; ע”פ 10994/08 מדינת ישראל נ’ תורג’מן ([פורסם בנבו]  – 14.5.09)). מעקרון זה נגזרת גם הזכות לפרסם דברים שנאמרים בבית המשפט (ראו: ע”א 4963/07 ידיעות אחרונות בע”מ נ’ פלוני ([פורסם בנבו], 27.2.2008), והאסמכתאות הנזכרות שם בפיסקה 7)”.

 

בהמשך פסק הדין מתייחס כבוד השופט מלצר לחריגים לעקרון פומביות הדיון, ובמיוחד לחריג שעניינו הפגיעה בפרטיות בעל דין או עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון, ואומר:

 

“ברם על אף חשיבותה של הזכות לפרטיות, נקבע כבר בבית משפט זה כי על דרך הכלל, במקרה של התנגשות בין עקרון פומביות הדיון לבין הזכות לפרטיות –לעקרון פומביות הדיון נשמר מעמד בכורה (ראו: רע”א 3007/02 יצחק נ’ מוזס, פ”ד נו(6) 592 (2002) (להלן: עניין מוזס); 385 (1997))…….

בפסיקה שדנה בסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע נקבע כי יש לאסור את הפרסום רק מקום בו הוכח כי במקרה בו מדובר מתקיימות נסיבות מיוחדות וכבדות משקל, שמתאפיינות בכך שתוספת הפגיעה עקב פרסום הדיון בתובענה (להבדיל מהפגיעה המקורית הנטענת, שהולידה את התובענה) תהיה חמורה במיוחד, ותצדיק את איסור הפרסום….. הטענה הכללית כי יש בפרסום ההליכים כדי לפגוע בפרטיות – איננה מספקת לצורך הפעלת סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות, והנטל המוטל על המבקש כדי לשכנע כי יש לחרוג מכלל הפרסום הינו משמעותי ביותר ודורש ממנו להוכיח כי תוספת הפגיעה הצפויה בו היא מהותית ומצדיקה את איסור הפרסום”.

 

כבוד השופט א. רובינשטיין הצטרף לפסק דינו של כבוד השופט מלצר והוסיף כי:

“… באשר לפרסום פרטיו של צד, בנוסף למקורות הנורמטיביים שאליהם הפנה חברי – סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, סעיפים 68 ו-70(ד) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ”ד-1984, סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וסעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981 – קבע המחוקק הסדרים ספציפיים לאי פרסום. הדוגמאות הבולטות, הנוגעות לזכויות אדם (בנוסף לנושאי ביטחון) הן – דומה – ענייני משפחה וענייני קטינים. באשר למשפחה, חוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ”ד-1984 קובע בסעיף 68 (ה)(1), כי הדיונים בבית המשפט לענייני משפחה יהיו ככלל בדלתיים סגורות; דבר זה שונה מן המצב ששרר עד הקמתם של בתי המשפט למשפחה, שלפיו היו שמותיהם של הצדדים בתיקי משפחה רגישים מתפרסמים על פסקי הדין בראש כל חוצות, על כל המבוכה שבכך.  באשר לקטינים, סעיף 68(ה)(2) לחוק בתי המשפט קובע דלתיים סגורות בעניינם, ככלל. וכפועל יוצא, קובע סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט, כי פרסום על דיון בדלתיים סגורות טעון אישור בית המשפט. ברי עסקינן במאטריות רגישות, אם של יחסי משפחה ואם של מי שטרם בגרו, חוליה חלשה בחברה.

ואכן, בהתחשב בהוראות הדין וברוחו, נוקטים בתי משפט גישה רגישה בנושאי סגירת דלתיים ופרסום, בודאי כשהמדובר בתיקי עבירות מין במשפחה ומחוצה לה; אך גם, למשל, כשהמדובר בתיקים הנוגעים למצב בריאותו של אדם, תוך פרשנות ליברלית, אל מול עקרון הפומביות, לעניין “הפגיעה החמורה” בפרטיות המנויה בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. הטענה בענייננו היא שעסקינן באסירים ובפרטיותם; זו שאלה נכבדה בהיות האסירים חוליה חלשה אחרת בחברה. ואולם, כפי שציין חברי, נותיר זאת לתיק העיקרי”.   

 

  1. בבש”פ 2484/05 דוד פרי נ’ מדינת ישראל (החלטה מיום 18.7.05) נקבע על ידי כבוד השופטת ע. ארבל (בעניין איסור פרסום בהליך פלילי כי:

“בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק”. כך מורה לנו הוראת סעיף 3 לחוק יסוד : השפיטה (ראו גם את הוראת סעיף 68 לחוק). זהו הכלל ונקודת המוצא העומדת בבסיס ההליך השיפוטי במחוזותינו. יש שיאמרו אבן יסוד היא ויש שיאמרו כי בעיקרון-על עסקינן, “עיקרון שאינו נופל בחשיבותו מעקרונות כבוד האדם וזכותו לשמו הטוב” (דו”ח הוועדה לבחינת ההסדרים בעניין פרסומים מחקירות המשטרה וגופי חקירה סטטוטוריים אחרים, 32 (להלן: ועדת וינוגרד)). מכל מקום, אין חולקין שפומביות הדיון המשפטי, במובנו הרחב הכולל הן את קיום הדיון המשפטי באופן הפתוח לציבור הרחב והן במובן פרסום זהות בעלי הדין, מהווה סימן היכר לשיטה משפטית בחברה דמוקרטית, שיטת משפט המזמינה את כלל הציבור להיחשף לפעולותיה, ללמוד אותן, לבקרן ולהעריכן. פומביות הדיון חיונית היא. כך יכול כל אזרח להיחשף להליך המשפטי, בין אם עניינו בהליך הנו אישי ובין אם התעניינותו נובעת מכל טעם אחר. זכותו הבסיסית של כל אזרח לדעת, ללמוד ולחקור את המתרחש בתוך אולם בית המשפט….”.

  1. בענייננו- אכן חלק מהמשיבים הינם קטינים אך צדקה המבקשת בטענה לפיה המדובר בסכסוך מסחרי גרידא, בו לקטינים לא היה כל חלק , והעובדה המצערת שאביהם המנוח, שהיה צד לעיסקה, נפטר, וכיורשיו הפכו צד להליך, אין בה כדי להצדיק חיסוי כל ההליך.
  2. כאמור לעיל, עקרון פומביות הדיון הינו הכלל ועל המשיבים הנטל להוכיח כי יגרם להם נזק עקב ניהול הדיון בפומבי, על מנת שיוחל החריג לעקרון זה. מתגובת המשיבים עולה כי לא עמדו בנטל זה. המשיבים גם לא הראו כי פרסום ההליך יגרום לקטינים נזק כלשהו, מכל מין וסוג שהוא, וכל שנאמר במסגרת ההליך כולו, החל מכתבי הטענות וכלה בפסק הדין – אינו קשור כלל “בעניינם” של הקטינים (כהוריית  סעיף 68(ב)(4) לחוק בתי המשפט) ו/או “ביחסי משפחה” במובן הדברים הרחב”. איני מוצאת כי מצבם של המשיבים שונה ממצב כל קטינים אחרים שמי מהוריהם מתדיין בהליך משפטי כלשהו ולכל היותר די היה בחיסוי שמות הקטינים בלבד כדי להשוות מעמדם לכל ילדי מתדיין אחר.
  3. מאחר וכבר ניתן על ידי פסק דין שקבע כי יש לאכוף את ההסכם נשוא התביעה, ממילא אפילו אין המדובר “בעניין הקשור בירושתם של הקטינים” , כפי שנטען בתגובת המשיבים, שהרי ממילא ככל שההסכם נאכף – אין הבית בזכרון יעקב מהווה חלק מירושתם.
  4. לפיכך אני קובעת כי לא היה מקום לניהול ההליך “בדלתיים סגורות” . לאור עמדת המבקשת בתגובתה, אני מורה כי שמות הצדדים בלבד לא יפורסמו ותחת זה יצויין “פלוני” ו”אלמוני”.
  5. אני מסכימה עם טענת המבקשת לפיה יש להפריד בין ניהול הליך “בדלתיים סגורות” לבין פרסומו. ככל שההליך היה מתנהל בדלתיים סגורות היה חל סעיף 70 (א) לחוק בתי המשפט הקובע כי :

 

“(א)  לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט”.

 

ובמקרה כזה היה הנטל על מבקש הפרסום להוכיח כי חרף אופן ניהול ההליך – ניתן לפרסמו.

  1. עסקינן בדיון בפומבי, כפי שקבעתי כי כך היה על ההליך בתיק זה להתנהל, ובנסיבות אלה חל סעיף 70(ד) לחוק הקובע כי:

            “(ד)      בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם”.

דהיינו – הנטל על המבקש לאסור את הפרסום להוכיח כי הפרסום עלול לפגוע בו .האמור לעיל, בכל הנוגע לאופן ניהול ההליך בתיק זה – כוחו יפה גם באשר לפרסומו.

  1. ברע”א 3007/02 יצחק נ. מוזס ואח’, פ”ד נו(6) 592 , נקבע בענין זה על ידי כבוד השופטת ד. דורנר כי:

 

“הכלל הבסיסי הוא אפוא שאין פוגעים בעקרון הפומביות, לרבות בדרך של איסור פרסום, אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק או החלטת ביתהמשפט עלפי עילות מפורשות שנקבעו בחוק. גם אין זהות בין קיום ההליך בדלתיים סגורות לבין איסור הפרסום. איסור הפרסום עומ11ד כשלעצמו, ואין הוא פועל יוצא של סגירת הדלתיים. דרושה הוראה מיוחדת כדי לאסור פרסום. ראו השופט אור בבג”ץ 6005/93 עליאש נ’ השופט צור [6], בעמ’ 168. ואכן, לביתהמשפט ניתן שיקולדעת בסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות. הוראה זו, המאפשרת להביא לידיעת הציבור את אשר נסתר ממנו בשל סגירת דלתיים, משקפת את האינטרס הציבורי כבד המשקל בפומביות המשפט. על ביתמשפט המתבקש להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות: ראשית, לבחון אם המטרה שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה, ושנית, להפעיל את שיקולדעתו כך שעקרון פומביות הדיון ייפגע במידה המזערית האפשרית להשגת מטרה זו. עמדתי על כך בפרשה אחרת:

“גם כאשר הדיון התקיים בדלתיים סגורות – בין מכוח הוראה קטגורית בחוק, ובין עלפי שיקולדעת שהחוק העניק בעניין זה לביתהמשפט – לא יצווה ביתהמשפט על איסור פרסום של פסקדינו אלא אם שוכנע כי התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים נותרה בעינה. לעניין זה יקפיד ביתהמשפט על כך שאיסור הפרסום יהיה במידה שאינה עולה על הנדרש. עלכן, מקום שבו ניתן להשיג את התכלית שלשמה התקיים הדיון בדלתיים סגורות עלידי פרסום חלקי של פסקהדין, יורה ביתהמשפט על דרך זאת” (ע”א ליפסון [2], בעמ’ 719)”.

  1. אציין כי אפילו כאשר עסקינן בנפגע חסוי , שמצבו הרפואי הובא בהרחבה בפסק הדין, בתביעה שהגיש לפיצויים על נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים , נקבע לאחרונה על ידי כבוד השופט א. רובינשטיין בע”א 438/14 פלוני נ. המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (החלטה מיום 6.2.14) כי :

“…באורח הנוטה לעבר כיבוד הפרטיות, בפרסום הפרשה עצמה בלא השם המלא, כפלוני (רצוי) או בראשי תיבות, די ככלל להבטיח את זכויות הציבור לדעת ואת הפומביות”.

            דהיינו, עיקרון הפומביות גובר על עיקרון הפרטיות.

  1. 5129371 מכל האמור, אני נעתרת לבקשה ומתירה את פרסום כל ההליכים בתיק זה, בכפוף לכך שיושמטו שמות הצדדים להליך ואלה יכונו “פלוני”.
  2. 54678313 אני מורה על עיכוב ביצוע החלטה זו עד 1.5.14

 

ניתנה היום, כ”ב ניסן תשע”ד, 22 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.       

ברכה בר זיו 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה